“תקווה היא הדבר עם הנוצות” (תרגום חופשי) הוא שיר שנכתב על ידי המשוררת האמריקאית אמילי דיקנסון. היא כתבה אותו באזור 1861 והוא ראה אור לאחר מותה, בשנת 1891.
| תרגום | מקור |
|
תקווה היא הדבר עם הנוצות ששוכן בנשמה ושר את המנגינה ללא המילים, ולעולם אינו פוסק כלל, |
Hope is the thing with feathers That perches in the soul And sings the tune without the words, And never stops at all, |
|
הכי מתוק בעת סופה נשמע; וכואבת מוכרחה להיות הסערה שתוכל להטריד את הציפור הקטנה ששמרה כה רבים חמים. |
And sweetest in the gale is heard; And sore must be the storm That could abash the little bird That kept so many warm. |
|
שמעתי אותה בארץ הכי קרה, בים הכי משונה; עדיין, לעולם לא, במצבי הקיצון, היא ביקשה פירור ממני. |
I’ve heard it in the chillest land, And on the strangest sea; Yet, never, in extremity, It asked a crumb of me. |
הציפור כמטפורה לתקווה
בשירה, אנו מבינים שכוונת דיקנסון להשתמש בציפור כמטפורה לתקווה.
כשם שהציפור הקטנה שורדת בתנאי טבע מאתגרים מאוד – “בארץ הכי קרה”, “בעת סופה”, “הסערה” – כך התקווה נשמרת גם ברגעים קשים בחיים. יותר מזאת, קולה של הציפור נשמע הכי מתוק דווקא ברגעים בו הטבע מראה את כוחו, וכך גם עבור התקווה.
הנוצות מסמלות את היכולת לעוף, וייתכן ואין דבר סמלי יותר לתקווה – היכולת להתרומם ממצבים מסוימים, לעוף למרות חוסר הודאות והקושי.
ציפור או דבר?
אנחנו מבינים לאחר קריאת השיר שדיקנסון השתמשה במטפורה של הציפור. הרבה מתרגמים לשיר גם מתייחסים לאורך כל השיר אל הציפור.
ישנה דו-משמעות בפניה ניצב הקורא בבית הראשון. באנגלית כינוי הגוף של ציפור הוא it, כמו גם לדבר (a thing). לכן לאחר השורה הראשונה, אין לנו דרך לדעת אם שאר השורות מתייחסות לציפור או ל”דבר”. בבית השני לעומת זאת בסוף יש התייחסות ישירה יותר לציפור.